דקל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

1. לפני בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת החלטות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. לצורך הנוחות, תכונה להלן המבקשת – נתבעת, והמשיב – תובע.

2. התובע, יליד 21.2.60, נפגע בתאונת דרכים ביום 18.1.09 (להלן: התאונה). התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע נבדק ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מדרג ראשון (להלן: הוועדה) לקביעת דרגת נכותו. הוועדה קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל), נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מתני וכן נכות בשיעור של 5% בגין פגיעה קלה-בינונית בכתף שמאל.

3. להשלמת התמונה יצוין כי התובע נפגע בתאונת דרכים בשנת 2005 אשר הוכרה כתאונת עבודה (להלן: התאונה הקודמת). במסגרת תביעה שהוגשה על ידו בגין התאונה הקודמת, הוא נבדק על ידי ד"ר קאופמן אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. ד"ר קאופמן קבע לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 37(5)(א-ב) לתקנות המל"ל בגין מגבלה קלה עד בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי, כאשר מחצית מן הנכות הרפואית יוחסה למצבו הרפואי הקודם. על בסיס חוות דעת זו, התגבש הסדר פשרה בין הצדדים ושולמו לתובע פיצויים. חלק מסכום הפיצויים הוקפא עד למיצוי זכויותיו של התובע במוסד לביטוח לאומי. הוועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי קבעו כי לא נותרה לתובע נכות בגין התאונה הקודמת, ולפיכך הנתבעת העבירה לידו את יתרת סכום הפיצויים.

4. בענייננו, לטענת הנתבעת מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי לא עמד לפניה מלוא התיעוד אודות עברו הרפואי של התובע וכי נכותו, לפחות בחלקה, אינה קשורה בתאונה כי אם במצב רפואי קודם. כמו כן, לטענת הנתבעת היא שילמה לו פיצויים בגין פגיעתו בתאונה הקודמת על בסיס חוות דעתו של ד"ר קאופמן. בנסיבות אלה, כך הטענה, אין זה סביר כי התובע יהיה זכאי לפיצוי פעמיים בגין אותה נכות. הנתבעת מוסיפה, כי מתיעוד רפואי של התובע עולה עוד, כי הוא נפגע בתאונת דרכים נוספת ביום 25.3.10, ועובדה זו לא היתה ידועה לוועדה בעת שקבעה את דרגת נכותו של התובע בגין התאונה.

5. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, לפני הוועדה הוצג מלוא תיקו במוסד לביטוח לאומי, הכולל את הפרוטוקולים של ועדות המוסד לביטוח לאומי מהתאונה הקודמת ואת חוות דעתו של ד"ר קאופמן. מכל מקום, הוועדות הרפואיות שבדקו את התובע בקשר לתאונה הקודמת קבעו כי לא נותרה לו נכות רפואית צמיתה, בניגוד לדעתו של ד"ר קאופמן, ולפיכך אין בסיס לטענה כי לו היתה הוועדה יודעת על התאונה הקודמת החלטתה היתה משתנה. התובע מוסיף וטוען כי במידה ובית המשפט ייעתר לבקשה יש לעשות כן רק בנוגע לנכות שבמחלוקת בגין עמוד השדרה הצווארי אשר לגביה בלבד קבע ד"ר קאופמן נכות צמיתה.

6. אקדים ואומר כי אין ממש בטענת הנתבעת לגבי התאונה הנוספת משנת 2010. עיון בפרוטוקולים של הוועדה מעלה כי התובע נבדק על ידי אורתופד ביום 3.2.10, כלומר יותר מחודש לפני התאונה הנ"ל. הנכות הצמיתה אמנם נקבעה רק בהחלטת הוועדה מיום 16.6.10, אשר דיונה נסוב על הפעלת תקנה 15, אולם זאת על סמך הבדיקה שנערכה בחודש פברואר (ראו סעיף 28 לפרוטוקול הוועדה מיום 16.6.10 שכותרתו "סיכום ומסקנות" בו נאמרו הדברים במפורש).

7. שונים פני הדברים לגבי טענת הנתבעת בנוגע לנכותו של התובע בעמוד השדרה הצווארי. לאחר שעיינתי היטב בפרוטוקולים של הוועדה ובמכלול החומר שצורף לבקשת הנתבעת הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. אכן, לא בנקל יינתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הביטוח הלאומי לעניין דרגת נכות. היתר כאמור מיועד למקרים נדירים וחריגים בהם הדבר נדרש לצורך עשיית צדק. דעתי היא, כי המקרה הנדון נכלל בגדר מקרים חריגים אלה, וזאת אף אצא מנקודת הנחה לפיה תיקו של התובע במוסד לביטוח לאומי, הכולל מן הסתם גם את הפרוטוקולים של הוועדות לגבי התאונה הקודמת, היה מונח לפני הוועדה (ראו סעיף 18(2) לדו"ח הוועדה). אפרט את הנמקתי.

8. כמובהר לעיל, הנתבעת ביטחה את השימוש ברכבו של התובע גם בתאונה הקודמת. בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר קאופמן, אשר קבע לתובע נכות בגין הפגיעה בצווארו, הושגה בין הצדדים פשרה אשר בעקבותיה שולמו לתובע פיצויים. במסגרת התביעה הנוכחית, נחשפת התובעת שוב לתביעת פיצויים בגין פגיעה בצוואר, הפעם כאשר הקביעה היא לפי דין. אכן, על פני הדברים מצב זה אינו מיוחד רק למקרה דנן. תיאורטית יתכנו מצבים בהם יקבעו קביעות סותרות לגבי נפגע אשר עבר שתי תאונות עוקבות, כאשר בגין כל אחת מהן הוגשה תביעה נפרדת ומונו במסגרתן מומחים שונים מטעם בית המשפט. יתכן כי המומחה שהתמנה לבדיקת הנכות בתאונה הראשונה יקבע כי קיים קשר סיבתי בין הנכות לתאונה הראשונה, והמומחה שהתמנה בתאונה נוספת, יקבע כי קיים קשר סיבתי בין אותה נכות לתאונה השנייה. יתכן גם מצב הפוך. יצוין כי בדרך כלל, על מנת למנוע מצבים לא רצויים מסוג זה, ממונה אותו מומחה לבדיקת התובע בשתי התאונות. מכל מקום, כאשר מתרחש מקרה כאמור, הנתבעת מצוידת בכלים העשויים לסייע לה להתמודד עמו, כגון הצגת שאלות הבהרה מתאימות למומחים וחקירתם בנוגע לפער בין הקביעות. במקרים המתאימים, הנתבעת עשויה לשקול הגשת בקשה למינוי מומחה נוסף. ברם בענייננו, מכיוון שקביעת הנכות היא לפי דין, כלים אלה אינם עומדים לנתבעת ובכך עלול להיגרם לה עיוות דין. דעתי היא, כי מצב דברים זה מצדיק היעתרות לבקשתה להבאת ראיות לסתור מטעמי צדק.

9. כוחו של האמור לעיל יפה רק לגבי הנכות שנקבעה לתובע בעמוד השדרה הצווארי. זאת, שכן לא נקבעה לתובע נכות נוספת בגין גבו וכתפו בתאונה הקודמת. לפיכך, אין הצדקה לקבל את הבקשה בנוגע לנכות שנקבע לו על ידי הוועדה בגין פגיעות אלה . בהמשך לכך, אני מתירה לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת ועדות המוסד לביטוח לאומי בעניין זה. בהתחשב בראיות שהובאו אני קובעת כי קביעת המוסד לביטוח לאומי נסתרה ולפיכך יש למנות מומחה רפואי בתחום האורתופדיה.

10. בעניין זהות המומחה שימונה, מקובלת עלי טענת הנתבעת שיש מקום למנות לבדיקת התובע את ד"ר קאופמן. על יסוד חוות דעתו של ד"ר קאופמן הושגה פשרה בין הצדדים. לפיכך, אך ראוי שהוא יבדוק את התובע גם הפעם, על מנת לקבוע מצאים בנוגע לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי. החלטת המינוי תינתן בנפרד.

ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ד, 03 יולי 2014, בהעדר הצדדים.